מאת דנית דורון ונילי זומר
חוקר הסופיות איהאב בלחה והרקדנית הסופית אורה, השייח ר'סאן מנאסרה והשייחה לילה ביקרו במרכז רוחני ערבה.
הלימוד שהעבירו הדגיש את הדמיון המופלא, הקיים בין הדתות והמסורות הרוחניות. הארבעה מאמינים, שרק דרך גשר רוחני אפשר יהיה להביא את השלום
במרכז רוחני ערבה אנו מפיחים חיים בחזונה של מורתנו לאמה דבורה. חזון זה כולל לימוד מעמיק, תרגול ויישום של זרם הבודהיזם הטיבטי, ויצירת שיתופי פעולה בין זרמים רוחניים אותנטיים שונים. דרך אלו אנו מקווים לזרוע את הזרעים הנחוצים לראות שלום באזורנו. הבודהה לימד, שעולם הרמוני שליו הוא תוצאה של עשייה רוחנית פנימית מחד, והתקרבות ומתן כבוד לאלו, שלמראית עין נחשבים אויבנו - מאידך.
בין האורחים שביקרו אצלנו היו מורים מהזרם הסופי של האיסלם: הזוג איהאב ואורה בלחה, והשייח מנאסרה ואשתו, השייחה לילה.
אורה ואיהאב בלחה פועלים ליצירת דיאלוג בין ערבים ויהודים. אורה היא יהודייה ואיהאב הוא ערבי. הם הקימו ארבעה גני ילדים אנתרופוסופיים דו לשוניים ביפו. הם הורים לשלושה: נור, אניס וחביב התינוק. איהאב הוא חוקר של התנועה הסופית ורותם את ערכיה, שלום ואהבה, לגשר ולקרב בין לבבות. אורה היא רקדנית ומורה מוסמכת למחול, מנחה סדנאות בנושא תנועה וריפוי.
איהאב מספר, כי גדל על שנאה וכעס כלפי היהודים, אך זה השתנה, כשהחל ללמוד לעומק לימודי דת. "האסלאם דוגל בשלום, ובכך שערך האדם הוא החשוב ביותר", הוא אומר. לדבריו, הוא בחר לחבר בין אנשים דרך דיאלוג, ובחירה זו משתקפת גם בזוגיות שלו עם אורה, "באנו משתי תרבויות שונות וחיברנו אותן".
בבוקר שבת חורפית העבירה לנו אורה, לבושה כולה לבן, סדנה מרתקת של מחול סופי. "חוויתי משהו מאוד חזק ועוצמתי, כשראיתי את אורה רוקדת את ריקוד הסחרור בסדנה. זה היה עוצמתי יותר מכל ריקוד אחר", (נ.ז). אורה הסבירה, כי המחול הסופי אינו ריקוד אלא תפילה לאלוהים. הריקוד הסופי נקרא גם "מחול הסחרור", והוא נוסד בחצרו של המורה הסופי ג'לאל א-דין רומי.
אורה כותבת באתר שלהם: "כדי לבצע את הריקוד, נדרש אימון פנימי נפשי, אשר יאפשר לרקדן לשאת את הסחרור ללא נפילות. זוהי דרך ייחודית, המאפשרת לאדם לקלף מעצמו שכבות ישנות ובלתי מודעות, ולהיחשף לאמת נעלה יותר".
למה הכוונה בקילוף השכבות הבלתי מודעות?
"הריקוד מאפשר לקלף זהויות, הכוונה לכל מי שאנחנו חושבים שאנחנו: השם, המקצוע, המשפחה התרבות. דרך הריקוד אנו מקלפים זהויות אלו בשביל לחוות את האמת ולהיות בידיעה של האלוהות. אנו לא רוצים לחצות את העולם בתוך האשליה, שהוא רק מה שאנו יכולים לגעת בו. הריקוד הוא אחד מהכלים. במסדר המוולווי יש גם מוזיקה, תפילה. גם החברות היא חלק מאוד מאוד משמעותי. והמרכז של כל זה היא האהבה.
"עבור המחוללים כל שאר הדברים מתבטלים. יש הבדל בין אמונה לבין חוויה ישירה. אתה יכול דרך עבודה פנימית לחוות חוויה מיסטית. דרך הריקוד אתה יכול לחוות חוויה ישירה של האלוהות, של הבריאה. ההתבטלות והתמסרות - זה מה שהריקוד הזה מבקש. אי אפשר לרקוד אותו בלי זה. האסלאם משמעותו היכנעות".
האם ההיכנעות הזו היא האימון העיקרי באסלאם?
"כן. מרכז האימון באסלאם הוא ההתבטלות מול עבודת הבורא וההתמסרות אליו. אתה יכול לעשות זאת כשמתפללים, כשרוקדים, כשמנגנים מוזיקה, כשעושים 'זיכּר', בשיחה ובלימוד. זה האסלאם - ההיכנעות. זה מרכזו של האימון, וכל אחד יכול להגיע לזה ממקום אחר".
הזרם המיסטי הסופי באסלאם כולל כמה מסדרים. אורה ואיהאב שייכים למסדר המוולווי, שקשור לדרווישים המחוללים. המסדר הוקם על ידי בנו של ג'לאל א-דין רומי, סולטן וואלד. א-דין רומי היה איש דת ומשורר פרסי בעל השפעה עמוקה, שנגע במיסטיקה עמוקה מאוד. הוא נולד בפרס ומת בקוניה, טורקיה של היום. שירתו של המשורר, שנודע בכל העולם, מציעה פרשנות לקוראן מתוך חוויה פנימית אישית ומדברת על אהבה ועל אלוהות. אחרי מותו בנו המשיך את דרכו וייסד את המסדר המוולווי.
בתשובה לשאלה שנשאל איהאב "איך נוצר אצלו הרצון לפעול למען דו קיום בין העמים?" הוא מתקן בחן ואומר, "לא דו קיום אלא קיום", ומסביר שהמושג דו קיום יוצר הפרדה. "בתור ילד כעסתי ושנאתי יהודים. אבי איבד את כל משפחתו ב-48', ולא הייתה לי משפחה מורחבת. הוא שנא יהודים והכניס שנאה זו לי ולאחי. בגיל 17 נעצרתי על ידי משמר הגבול בגלל הפגנה נגד כהנא. הייתי שבועיים במעצר. גם השחקן יוסף שילוח נעצר איתי. זה היה טראומטי. היכו אותי עם אלות. הייתי בודד במעצר במקום מלוכלך עם נרקומנים.
"למרות שבבית הספר ראו אותי כגיבור, משהו בתוכי נשבר. הרגשתי את חוסר התוחלת במאבק. התחלתי להרהר האם הלאומיות מביאה איזו תועלת. עד גיל מסוים לא פגשתי ישראלים. בשלב מסוים הקמתי מסעדה ושם פגשתי ישראלים. לאט לאט התחלתי להיפתח אליהם. הרגשתי, שהנשמה והגוף שלי שמחים, שאני נבנה מהתקשורת הזו עם הישראלים. לאט לאט נרגעו הכעס והשנאה".
באינתיפאדה הראשונה ב-2000, כשהיה בן 30, יזם יחד עם חבר מוזיקאי, את הפרויקט הראשון לקירוב לבבות בין יהודים לערבים. למפגש הראשון הגיעו 150 אנשים וביניהם כומר, רב ושייח, שהצליחו לריב ביניהם. הורים שכולים משני הצדדים שיתפו וסיפרו על האובדן שלהם. הם המשיכו לקיים את המפגשים, שהגיעו אליהם יותר ויותר אנשים.
מה יקרה לדעתך בעוד 20-30 שנה?
"אני רוצה, שאנשים יבינו, שכיף לעבוד ביחד מתוך אהבה, ושהשינוי צריך לבוא מבפנים. בהתקרבות בין העמים חייב להיות אלמנט רוחני דתי. הייתי רוצה שנסיר את הפחד בין העמים, ושאנשי רוח יהיו מעורבים בפתרון הסכסוך. הם הלב של הפתרון לסכסוך. בלעדיהם זה ימשיך להיות רק פוליטיקה".
'ואהבת לרעך כמוך' זה התמצית של היהדות. מה המקבילה לזה בקוראן?
"קיימת 'חדית' (אמרה, המיוחסת לנביא מוחמד) שאומרת: "אמונתך אינה אמתית, מבלי שתאהב את האחר, כמו שאתה אוהב את עצמך". זו התמצית של האסלאם. מהות האסלאם זו ההתייחסות לאחר דרך המעשים שלך. אהבתי שלאמה דבורה, מורתכם, אמרה שבלי פתרון לסכסוך הרוחניות שלנו לוקה בחסר".
איהאב מספר על טקס הזיכּר: "המילה 'זיכר' משמעותה 'לזכור'. לזכור, שהדבר קיים בנו, שיש לנו ידיעה של אלוהים. לא אמונה אלא ידיעה. החוויה מביאה ידיעה. כל אדם נולד עם הידיעה, שיש אל שיצר אותו ומוביל אותו. ביום יום אנו שוכחים. לעבוד את האל זה לזכור אותו בכל רגע ורגע. בטקס הזיכּר קוראים בקוראן ושרים ביחד. אומרים את המילה 'אללה' תוך כדי ליווי של מוזיקת תופים וכלי נשיפה. עוצמים עיניים וחוזרים על המילה שוב ושוב.
"למילה 'אללה' יש משמעות מאוד עמוקה. ההברה 'א' יוצאת מהריאות ומהבטן ופותחת את ערוצי האנרגיה הפנימיים. הגיית העיצור 'ל' משפיעה לטובה על זרימת הדם ודפיקות הלב, שמתאזנים אחרי שהוגים את המילה 99 פעמים. מתוך איזון זה באה אלינו השכינה. יש בטקס הזיכּר אלמנטים תנועתיים, מילוליים ואנרגטיים. לסיבוב בטקס יש משמעות רבה. אנו מסתובבים עם כיוון הלב שמאלה. הסיבוב מסמל את נצחיות הנשמה. הבנת נצחיות הנשמה מאפשרת להיות פחות בתחרות ובפחד. הסיבוב מבטא גם את ביטול הזמן. האמונה, שהנשמה היא נצחית, יוצרת כבוד בין בני האדם. אני מכבד את האחר, מתוך שהוא חלק, ממה שהאל ברא. בטקס הזיכּר יש הרבה חזרתיות. אנו מושכים את האלוהים מטה אל תוכנו מתוך סגידה. אנו מפנים את האנרגיה אל האדמה כדי לפנות מקום לאלוהים. הכל כדי לחזור לאהבה".
איהאב מספר שקיים גם תרגול סודי באסלאם, "התרגול הסודי נקרא 'סַר'. אי אפשר להעמיס על הנשמה מעל ליכולתה. מלמדים אנשים לפי הרמה, שהם נמצאים בה. הקוראן ירד אל הנביא מוחמד במשך 23 שנה. כל פעם לפי רמת מוכנותו. השייח שלי (המורה שלי) מעביר אלי את הלימוד לפי רמתי".
בתשובה לשאלה על החוויה שהייתה לו בביקור במרכז רוחני ערבה הוא מספר: "מרגע שהוזמנו, הרגשנו התרגשות גדולה. האנרגיה משם הגיעה אלינו עוד לפני שהגענו למואה. הרגשנו, שאנו באים למקום שיש בו רוחניות גבוהה מאוד. התרשמנו מהשירות, מהאהבה, מההתמסרות ומהנתינה. לאמה דבורה שיקפה לנו את האהבה והחמלה, את העבודה האמתית. היא עושה את כל זה בחן, ברוגע ובנועם. הייתה לנו חוויה מדהימה. הקבוצה שלכם היא נדירה. פגשתי בקבוצה שלכם התמסרות ושירות. זה הפתיע אותנו. הלב של האנשים היה פתוח. ראיתי, שכולם עושים את העבודה. זה ששותק, זה שמגיש, כולם בשירות.
"בקוראן יש פרק על דבורה. המילה 'נחלה' בערבית פרושה 'דבורה'. בפסוק מסוים אלוהים אומר לנו 'תעבדו כמו קבוצת דבורים'. אין דבורה, שעובדת לבדה. הפסוק אומר, שעבודתנו צריכה להיות ביחד. התרגשתי כששמעתי, ששמה של מורתכם לאמה דבורה".
אורה מחזקת את דברי איהאב. "היה לי מקסים. רואים, שנעשית שם עבודה אמתית וטובה. ההשתקפות של הלאמה היא דרך התלמידים שלה. אנשים עם לב פתוח, עושים שירות אמיתי. זה כמו בסופיזם מבחינת הביטוי בעולם. בסדנה לא הייתי צריכה לדבר יותר מדי. אנשים כבר שם". אורה נפרדת ממני בחיבוק, ואיהאב אומר שלום ומוסיף, "תודה על מי שאת".
מנאסרה: בתוך כל אחד מאתנו קיים מאגר ידע גנוז. את הידע הזה עלינו לחפש בתוכנו, דרך עבודה.
מורה נוסף מהמסורת הסופית שביקר אצלנו במואה היה השייח ר'סאן מנאסרה ואשתו לילה.
מנאסרה, שייח ואימאם של הזרם הסופי קאדרי, הוא בנו וסגנו של השייח עבד א-סלאם מנאסרה, ראש הזרם הקאדרי בארץ וראש המועצה הסופית הגבוהה. השייח מנאסרה הוא חוקר סופי, מומחה ללימודי אסלאם ולדיאלוג בין-דתי, פועל כמגשר ואיש רוח וכן עוסק בכתיבה עיתונאית בספרות ובשירה. הוא פועל לקידום יחסים בזירה הבינלאומית ולבניית אמון בין מנהיגים ומחנכים דתיים וקהילתיים. החזון החינוכי שלו הוא לתרום לחינוך, לשלום ולחמלה בקרב כל הקהילות הדתיות. הוא מאמין ופועל ליצירת שוויון מגדרי, לחינוך, לסובלנות ולזכויות אדם.
בביקורו במרכז רוחני ערבה לימד השייח מנאסרה שיעור על הרוח הסופית, משמעות המסע הרוחני וכיצד תיקון נפש אכן יוביל לתיקון עולם.
השייח מעיד על עצמו: "אני סופי, והסופיות היא אורח חיים רוחניים. אני מוסלמי ובחרתי תוספת לדת האסלאם את הסופיות, שהיא האלמנט, שמעדן את החיים, את תהליך המחשבה הדתית שלי כמוסלמי".
"הסופיות", לדבריו של מנאסרה, "היא לאו דווקא, שאהיה אדם סופי צנוע, שחי חיים של פשטות, ואהיה אדם מיטיב עם אנשים, שזה חשוב מאוד בסופיות מתחילתה ועד היום. הסופיות היא גם, בצורה מאוד פשוטה ועמוקה, תנועה. זוהי התודעה הטוטאלית, שהיא תנועת המחשבה שלנו כלפי מעלה. כלפי האלוהות, כלפי הקארמה, כל מה שאנו מאמינים בו".
בלימודו הדגיש השייח מנאסרה את חשיבותו של המורה הרוחני בדרכו של האדם אל גילוי מהותו האמיתית. לפי השייח, בתוך כל אחד מאתנו קיים מאגר ידע גנוז, שהדרך אליו עוברת דרך המורה הרוחני שלנו - השייח, הלאמה, המאסטר. הקשר עם המורה שלנו הוא זה, שיאפשר לנו להכיר את הפן הפנימי שלנו, שרובנו איננו יכולים לראות, ולהגיע לאותו מאגר ידע אינסופי.
מאגר הידע הזה, מלמד השייח מנאסרה, נמצא בתוך הנפש האנושית, שהייתה קיימת, עוד לפני שהאדם הראשון קיבל את הגוף, ולכן את הידע הזה עלינו לחפש בתוכנו דרך עבודה. באסלאם, ביהדות ובדתות אחרות קוראים לעבודה זו "עבודת האל".
בתהליך גילוי, שעובר המתרגל הרוחני, הוא מקבל את הגישה אל הידע דרך המורה שלו. ומחדד השייח מנאסרה: "בתהליך המחשבה אני מקבל מלמעלה, דרך המאסטר שלי, דרך הלאמה שלי, דרך השייח שלי. אני חושב, שעכשיו קיבלתי מחשבה, שעכשיו אני יודע את העניין הזה יותר עמוק, ממה שידעתי אותו קודם: חשוב שתדעו לכם, שזה הגיע אליכם דרך הלאמה". לתגובות האוהדות, שקיבל מקהל הנוכחים הוא הגיב, "חשבתי שלא ידעתם, אבל אני רואה שאתם יודעים!"
על פי השייח מנאסרה, המשנה הסוּפית הציעה פרשנות לקוראן, שיצאה נגד הכלל האורתודוקסי. הסוּפיות מתייחסת למשמעותם העמוקה של הכתבים ולא למשמעותם המילולית גרידא.
כדוגמה לפרשנות הנוגדת את זו האורתודוקסית מביא השייח מנאסרה את המושג "ג'יהאד". הסוּפים מייחסים למושג משמעות רוחנית עמוקה השונה בתכלית מהפרשנות לה זכה בקרב המוסלמים הרדיקליים. הג'יהאד הגדול, על פי הסוּפים, הוא המלחמה ביצר הרע. לפי שייח מנאסרה: "ברגע שאנחנו מנצחים את היצר הרע שלנו ישירות, נופלת חרבו של האויב שלנו. זאת אומרת: אם אני מפיל את החרב של האויב אז זה לא אויב, אז אין אויב". וכך, למשנתו, מביאים שלום לעולם.
השייח מנאסרה הוא ממקימי תנועת הסוּפיות הישראלית, הכוללת חברים יהודים ומוסלמים. לדבריו, כשאומרים שהסוּפיות המוסלמית דומה לזו היהודית, טועים רבים לחשוב, כי מתייחסים לקבלה ולחסידות. אלא שבעבר הייתה תנועה גדולה של סוּפיות יהודית, שבראשה עמד רבי אברהם, בנו של הרמב"ם.
קירוב הלבבות בין העמים, הקרובים כל כך זה לזה מבחינה רוחנית, הוא מפעל חיים עבור השייח מנאסרה. את הלימוד, שנתן במרכז הרוחני ערבה, פתח בסיפור, הממחיש חשיבות מפעל זה בעיניו.
"את הסיפור הזה שמעתי מהשייח שלי, והשייח שלי שמע את זה מהשייח שלו...מספרים, שהיה שייח סוּפי מהלך במדבר עם אחד החסידים שלו, והחסיד דיבר ודיבר על סכסוך, שהיה בינו ובין חסיד אחר. למרות שהשיעור הראשון, שמלמדים אותנו השייחים שלנו - אין סכסוכים.
והשייח היה מקשיב ומחייך, והחסיד מדבר ומדבר מספר ומספר. לבסוף השייח תפס את היד של החסיד ואמר לו: 'אוי בני, אתה רוצה לשמוע ממני את האמת או דבר יותר גבוה מן האמת?'
החסיד היה המום והסתכל על השייח ואמר לו: 'כבוד השייח, בתחילת דרכנו אמרת לי, שאנחנו נגיע למדרגה הגבוהה ביותר, שהיא מדרגת האמת, עכשיו אתה אומר לי, שיש דבר יותר גבוה מן האמת?'
והשייח פנה אליו, הסתכל אליו בעיניים מלאות חיבה ואהבה ואמר לו: 'כן בני, פיוס יותר גבוה מאמת'.
והמשמעות פה היא, שהפיוס הוא לא יותר גבוה מהאמת, הפיוס מוביל לאמת, והאמת מביאה את הפיוס".
והשייח הוסיף ואמר, "אני ולילה דיברנו היום על זה בחדר, שאם יש עוד כמה קבוצות כאלה, שאנו באים לבקר - כבר יש פיוס".
השייח מנאסרה חלק עם המשתתפים בלימוד את התלהבותו מהקבוצה, מהלאמה, וסיפר, כי היה זה סופשבוע נפלא עבורו ועבור לילה אשתו, "אנחנו הרגשנו וטעמנו את היופי של האמת והפיוס עם הקבוצה שלכם, באמת. הרגשנו את זה והיינו שמחים, ואני רוצה לומר לכם, שאנחנו אף פעם לא נחנו יום שלם יפה כזה". הוא סיים את דבריו בצטטו את האימאם אל-ע'זאלי, "אני פה אומר לכם לא לצאת למסע חיצוני, אלא לעשות את המסע הפנימי. בתוככם".